היישוב היהודי בטבריה במאה ה-19

עיר הקודש טבריה, שימשה במאה ה-19, מרכז ליישובים סביבה והייתה קדושה למסורת היהודית. הקהילה היהודית היוותה רוב ניכר באוכלוסיה הכללית. טבריה סבלה מנזקים חמורים ברעידת האדמה שאירעה ב-1837. חלק ניכר מהשטח הבנוי נהרס ותושבים רבים נהרגו, רובם יהודים. האוכלוסייה הכללית של טבריה בתחילת המאה ה-19 נאמדה בכ-2000 נפש בלבד, חציה יהודי. הקהילה היהודית גדלה במהלך המאה והגיעה ל-6000 נפש ב-1914 והיוותה שני שלישים מאוכלוסיית העיר הכללית. רוב היהודים נתמכו בכספי החלוקה. מקצתם, בעיקר ספרדים עסקו במלאכה, בשירותים ובמסחר. אך רוב היהודים עסקו בלימוד תורה בישיבות. טבריה סחרה עם הכפרים הסמוכים ועם בדואים מעמק הירדן. לקראת סוף השלטון העות'מני נסללו דרכים לעבר עכו ויפו ולכיוון חמי טבריה. טבריה שוכנת בצומת דרכים בין עמקי הצפון לגליל התחתון שם התפתחה ההתיישבות היהודית החדשה של יק''א. העליות הציוניות החדשות השתקעו בעיר והפכו אותה למרכז לישובים החדשים סביבה.[1] בראשית המאה ה-19 הייתה האוכלוסייה הכללית בטבריה קטנה מאד. כ-2000 נפש, מתוכם כ-1200 יהודים. קצב הגידול היה איטי יותר מאשר בירושלים וערים אחרות באותה תקופה. עד סוף המאה האוכלוסייה גדלה פי שלושה ומספר תושביה נאמד בכ-6000 נפש. עם זאת קצב הגידול של הישוב היהודי היה מהיר יותר מזה של האוכלוסייה הכללית. במהלך המאה ה-19 גדל מספר היהודים בטבריה פי ארבעה. לקראת תחילת המאה ה-20 חיו בטבריה כ-4000 יהודים. יותר משני שלישים מאוכלוסיית העיר. למרות שגרו ברובע נפרד הייתה תחושה של נוסעים רבים שטבריה היא עיר יהודית. הישוב היהודי, חודש בטבריה בשנת 1740 על ידי חיים אבולאפיה בעקבות פנייתו של שליט הגליל דהר אל עומר אל רבני תורכיה ליישב את טבריה בקהילה יהודית. במהלך המאה ה-18 הגיעו לטבריה יהודים מתורכיה, הבלקן, איטליה, כורדיסטאן וצפון אפריקה. אשכנזים חסידי הבעש''ט, חבורתו של מנחם מנדל מויטבאסק ותלמידי המגיד ממזריטש. בראשית המאה ה- 19 עלו גם תלמידי הגר''א ויהודים מהמגרב.[2] ויליאם טורנר מדווח על 100 בתים של יהודים ב-1815.[3] ג'ימס סילק בקינגהם (1916), מספר שאוכלוסיית טבריה אינה עולה על 2000 נפש וכמחציתה יהודים שמוצאם בעיקר מגרמניה, רוסיה ופולין.[4]מרי יוסף דה גרמב מדווחת ב-1832 שהיהודים מהווים כשני שליש מאוכלוסיית העיר אך אינה מציינת כמה מונה האוכלוסייה הכללית.[5] בשליש הראשון של המאה ה-19 עד לרעש האדמה שהחריב את העיר, חל גידול ניכר באוכלוסיה בשל זרימה מוגברת של עולים. לפני רעש האדמה נאמד מספר היהודים בכ-1700.

למרות שעוצמת הרעש בטבריה הייתה פחותה מצפת, נהרגו יהודים רבים שהיוו את רוב הנפגעים מאוכלוסיית טבריה הכללית. לרוע מזלם, קירבתו של הרובע היהודי לחוף הכנרת היה להם לרועץ בשל הגלים הגדולים ששטפו את בתי הרובע וזרעו הרס רב. לאחר הרעש עזבו יהודים רבים לירושלים וערים אחרות והאוכלוסייה היהודית הידלדלה. בשנת 1839, נפקדו בעיר רק כ-695 יהודים בלבד. מהם 316 ספרדים ו-379 אשכנזים. כ-13 שנה לאחר הרעש נאמד מספר היהודים בכ-1000 נפש. ב-1866 נפקדו 2287 יהודים 1035 ספרדים ו-1252 אשכנזים. לקראת השליש האחרון של המאה הי''ט, גדלה והתפתחה אוכלוסיית יהודי טבריה בצורה דרמתית והפכה לרוב המכריע בין תושבי העיר. אם כי לא כמו בירושלים או חיפה. ב-1899 דיווח שמואל הירשברג על 3200 יהודים בעיר. 1675 ספרדים ו-1580 אשכנזים. בן אריה מעריך שבשנת 1900 היו בעיר 3200 יהודים. גידול משמעותי התרחש בשנות התשעים של המאה הי''ט ובעשור הראשון של במאה ה-20 בשלהי העלייה הראשונה. מקורות תעסוקה חדשים משכו עולים מארצות המזרח. האיזון בין ספרדים לאשכנזים הופר. הספרדים החדשים לא חיו על כספי החלוקה. בשנות ה-30 החל לגדול מספר המוגרבים בעיר. ב-1829 היו כ-200 מוגרבים בטבריה. שהיוו כ63% מכלל הספרדים בעיר. אוכלוסיית הספרדים מנתה כ-316 נפש. כ-28% מכלל יהודי העיר, 712 נפש. במשך כל המאה ה-19 המשיכה העלייה מארצות צפון אפריקה להעדיף את טבריה. כ-57% מעולי מרוקו התיישבו בטבריה. טבריה משכה עולים בשל האמונה שממנה יצא המשיח בימי הגאולה. קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים היוו מוקד משיכה נוסף. עולים רבים רצו להשתטח על קברות הרמב''ם, רבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי ולהתיישב לידם.

במאה ה-19 החלה להתפשט המסורת הקושרת את ציון קיברו של רבי מאיר בעל הנס לעיר טבריה ולכנרת. דמותו של רבי מאיר בעל הנס הייתה חביבה במיוחד על יהודי דרום מרוקו.[6]בשנת 1843 מנה היישוב היהודי מאה ושלושים בעלי בתים, מהם שמונים משפחות של אשכנזים וחמישים משפחות של ספרדים.[7] במפקד מונטיפיורי ב-1855 הוא מנה 659 ספרדים ו-797 אשכנזים.[8] ב-1870 היו 2000 יהודים לפי ויטאל קינה (1896).ד''ר טוראנס מדווח על 3500 יהודים ב-1885.[9] לורנס אוליפנט מדווח על ארבעת אלפים יהודים ב-1887.[10] ב-1891 לפי לונץ היו 1160 ספרדים ו-1440 אשכנזים.[11]ב-1893 – היו 5700 יהודים מתוך 7433 נפש.[12] לפי גב' מרגרט תומס היו הטבריה ב-1895 3700 יהודים.[13] אחד המקורות החשובים לאומדן האוכלוסייה היהודית הם המפקדים של משה מונטיפיורי. מרשימותיו של מונטיפיורי עולה, שכמחצית הספרדים בטבריה הם ילידי המגרב. ילידי הארץ היו הקבוצה השניה בגודלה ועולים שהגיעו מרחבי האימפריה העות'מנית היו הקבוצה השלישית.

 

הרובע היהודי

כאשר חודש הישוב היהודי בטבריה על ידי חיים אבולאפיה בשנת 1740, הוענק לו שטח בלב העיר סמוך לשפת הים עבור רובע יהודי. בשנת 1805 קנה ר' יצחק אבולאפיה שטח נוסף על שפת הים צפונה, כדי להרחיב את הרובע. עד הרעש הגדול של 1837 היה הרובע ביהודי תחום בחומה. הגידול המהיר של היהודים לאחר הרעש הגביר את הצפיפות ברובע. השכונות היהודיות התפשטו בהדרגה לאזורים פנויים וזולים לעבר השוק במרכז העיר ולאזור הדרומי. בין הראשונים שיצאו מהרובע היהודי היו המוגרבים שחיפשו פתרון למצוקת הדיור. באזור הדרומי התמקמה משפחת קובי שקנתה חצר בסמוך לחומה הדרומית והרחיבה אותה. באזור זה בסמוך לשפת הים התרכזו משפחות של יוצאי מרוקו והאזור אף נקרא חרט אל פיללאלי – שכונת יוצאי תאפילאללת. הרובע התפשט בהדרגה לכיוון השוק שם גרו סוחרים זעירים בחדרים תחת חנויותיהם ואף הקימו בתי כנסת ובתי מדרש.[14]רובע היהודים היה מיוחד בחנויותיו הרבות. בתי המסחר בלטו בלכלוכם ועוניים אולי כדי לא ליצור קנאה אצל האוכלוסייה המוסלמית.[15] ביום שבת היה סדר מופתי ברובע. היהודים לבשו בגדי חג. חלוק ארוך של כותנה הודית ששוליה עשויים פרווה. הנשים לובשות שמלות לבנות זרועות פרחים וקישוטי זהב על השביס וצעיף פסים תלוי להן מאחורי ראשן.[16]בחלקו הצפוני של הרובע התרכזו משפחות אמידות כמו אבולאפיה ואלחדף.[17] ג'והן מקרגור ביקר בטבריה ב-1869 ותיאר את המראה העלוב שלה: ''העיר טבריה מתבלטת בעיקר בלכלוך הלא רגיל של מרבית רחובותיה, ובמיוחד אלה אשר ברובע היהודי. נעלה מבינתי הדבר כיצד יכול יהודי תרבותי מאירופה לראות לאיזו מדרגה של השפלה וביזיון הגיעו בני עמו החיים בטבריה.... ''[18]

 

העדה הספרדית

הקהילה הספרדית נוסדה עם חידוש הישוב היהודי. אל משפחת אבולאפיה הצטרפו משפחות אחרות מאיזמיר ומרודוס, כגון משפחת אלחדף אשר נהנו ממעמד מיוחד. תפקיד החכם באשי והרב הראשי בעיר נשארו בידי המשפחות הראשונות. הכנסות הקהילה היו בעיקר מתרומות בארץ ובתפוצות שהביאו שדרי''ם.[19] משפחת אבולאפיה במעמדה הרם, ארחה את משה מונטיפיורי בזמן שהותו בטבריה במסעו השלישי לארץ ישראל ב-1849.[20] חיים אבולאפיה מגדולי הרבנים בטבריה הפך לנציג יהודי הגליל. הוא נקרא ''ראש עדת בני משה חכם רובינא אבולאפיה.''[21]מעמד העדה הרשמית המוכרת על ידי השלטון העות'מני היה מעורה במבנה החוקתי של הממלכה העות'מנית. בשונה מההתפתחות באירופה, שהוליכה לריכוז השלטון, קיימה הממלכה העות'מנית משטר פלורליסטי.

העדות הלא מוסלמיות זכו למעמד של מילת, והעדה היהודית הייתה שלישית במניין לאחר היוונים האורתודוקסים והארמנים הגרגוריאנים. ההכרה הרשמית בעדה היהודית חייבה מינוי של ראש רשמי ובשנת 1835 נוצרה משרת החכם באשי, לאחר שקודם לכן היה רק ארגון פנימי שבראשו עמד רב הכולל. בשנת 1865 אוחדו שתי המשרות בחוק החכם באשי. לפי חוק זה, היה החכם באשי ראש רוחני ומייצג היהודים בפני הממשל מצד אחד ומוסר את הוראות הממשל ליהודים מצד שני.[22]לאחר נסיגת השלטון המצרי בהנהגת אברהים פחה, זכו היהודים ליותר חופש. היהודים הוכרו כמיעוט לאומי וזכו להישג פוליטי בדמות משרת החכם באשי. החכם באשי ייצג את כל היהודים בממלכה העות'מנית ובקושטא. הרבנים בערי השדה היו כפופים לו. היה זה ביטוי לאוטונומיה מסוימת לאוכלוסייה היהודית. במבנה הפנימי התייחדה העדה הספרדית בשליטת שכבת החכמים מוסמכי הישיבות, שבידה היו מסורות בין השאר השליחויות כדי לקבץ את כספי התרומות להחזקת תלמידי החכמים והמוסדות בארץ ישראל. החכמים, שלטו גם בבתי הדין של העדה והטילו בדרך זו את מרותם גם על בני עדות אחרות, שלא נפרדו מהעדה הספרדית.

בשלהי המאה, התהוותה בארץ שכבה של בעלי ממון, שביקשו ליטול חלק בשלטון העדה. מתיחות זו, רופפה את עוצמת הממסד הדתי, שהיה גם ארגון כלכלי.החל מאמצע המאה ה-19 התחיל בארץ תהליך הפרישה של עדות ארצות האיסלם מן העדה הספרדית. הנימוקים לפרישה היו בעיקר הבדלי מנהגים ושיקולים כלכליים. לרשות הספרדים עמדה קופת רבי מאיר בעל הנס. הרב חיים אבולאפיה, מייסד הישוב החדש בעיר, ביסס את הכנסות הקופה וסידר את משלוח השדרי''ם לתפוצות לטובתה.[23]בשנות השלושים של המאה ה-19 נמצאו ארבעה בתי מדרש ספרדיים. בית מדרש הגדול, בית מדרש שמואל, בית מדרש צמח ובית מדרש המערביים.[24] ב-1885 נתמנה לראשונה חכם באשי לטבריה על פי פירמאן מקושטא. הראשון היה ר' יוסף דוד אבולאפיה ואחריו נתמנה הרב אהרון אלחדף.[25] המוגרבים בשנת 1830 השתנו פני המגרב. אלג'יריה נכבשה על יד הצרפתים ומעצמות אירופאיות חדרו לאגן הים התיכון. תמורות כלכליות ופוליטיות ערערו את מעמד היהודים ומיקומם המסורתי בחברה. רבים קמו ועזבו. השיפור בתנאי הביטחון והמשיכה הדתית לארץ ישראל משכה עולים רבים לארץ ישראל.

מספרם של המוגרבים בטבריה גדל ממאתיים נפש בראשית המאה ה-19 עד ל-600 בסופה.בקרב הספרדים בלט בעיקר המרכיב המוגרבי. הם היוו יותר ממחצית הקהילה הספרדית בעיר.[26] הראשונים שפרשו היו המוגרבים יוצאי צפון אפריקה. הם היו בעלי נתינות צרפתית ולא עות'מנית ולא דיברו לדינו. ההתפלגות האשכנזית והקמת כולל הו''ד היוו תמריץ לפרישה.[27] רחמים יוסף אופלטקה ביקר בטבריה ב-1876 ומסר כי המערביים מהווים רוב בקהילת הספרדים ולהם בית מדרש נפרד בשם מורה צדק. [28]רבים מהמוגרבים שעלו לטבריה, הגיעו מהעיר מכנאס במרוקו. רבני מכנאס שלחו תלמידי חכמים עד שטבריה נקראה מכנאס הקטנה.[29] עליית התימנים שהגיעה לארץ מ-1882 ואילך פסחה על טבריה בעקבות מחלוקת בין קהילת תימן ובין העדה הספרדית בטבריה.[30]

 

העדה האשכנזית

לבוש האשכנזים היה גלימה פולנית שחורה. לעיתים הייתה מלוכלכת ולא התאימה לאקלים החם של טבריה. על ראשם הייתה מגבעת שחורה עם שרוולים רחבים ומצנפת פרווה.[31]הציבור האשכנזי בעיר לא היה מאורגן במסגרת אחת אחידה. למרות היותו חסידי ברובו, היה פיצול רב בין הכוללים הרבים. לכל כולל, היה מנגנון של ממונים, גבאי ובית מדרש בנפרד. החסידים היו מחולקים לארבעה כוללים: כולל גליציה, כולל וואלין, כולל קארלין וכולל רוסיה (רייסין).[32]בעניינים הכללים של העיר השכילו הכוללים ליצור ועד משותף שדאג לענייני הכלל. כך נהגו בפעולה משותפת בבניית בית חולים, החזקת רופא יהודי וחרם על בית ספר כי''ח (כל ישראל חברים). היה ניסיון של האשכנזים בעלי האזרחות העות'מנית למנות חכם באשי מטעמם אך ניסיון זה נכשל בשל היריבות ביניהם.בענייני הלכה ופסיקה קיבל הציבור האשכנזי את מרותו של אב בית הדין ומורה הצדק. כך חתם אברהם צבי לוי לצידו של החכם באשי יוסף דוד אבולאפיה על כשרות האתרוגים, שגדלו בכפר חיטין בפרדס של חיים אלעזר.[33]

 

החסידים

בראשית עליית החסידים, הם עלו לצפת, אך לאחר שנוצר סכסוך בינם לבין הספרדים החלו לעבור לטבריה. טבריה החלה להפוך למרכז לעליית החסידים ששמר על מרכזיותו עד ראשית המאה ה-19. בשלהי המאה ה-18 נמצא בטבריה הריכוז הגדול ביותר של עולים הקרובים לרבי נחמן מברסלב.[34]בטבריה התרכזו חסידי הבעל שם טוב, חסידים שבאו מצפת בחבורתו של מנחם מנדל מוויטבסק ותלמידי המגיד ממזריטש .[35] הפרושים האשכנזים ביקשו להיות עדה עצמאית ולהתנתק מהספרדים. דבר זה לא מנע את ההתפלגות הפנימית בקרב העדה האשכנזית עצמה. בשנת 1812 נוסד כולל הפרושים ובשנת 1821 נוסד כולל האשכנזים שאיחד פרושים וחסידים.

תהליך ההתפלגות הפנימי בתוך בעדה האשכנזית החל ב-1837 כאשר הוקם כולל נפרד ליוצאי גרמניה והולנד (כולל הו''ד). ההכנסות מארצות אלה היו גדולות יותר מאשר מפולין ומליטא והיוצאים מהן סרבו לחלוקת כספים שווה.[36]ב-1808 הגיעו התלמידים הראשונים של הגר''א לטבריה ובראשם ר' מנחם מנדל משקלוב. בטבריה נמצאה קהילה חסידית ערה בראשותו של ר' אברהם מקאליסק. האווירה החסידית לא נעמה להם, לפיכך עברו לצפת.[37] הפרושים התרכזו בצפת ולא היוו גורם משמעותי בטבריה שהייתה חסידית בעיקרה. בין ספרדים לאשכנזיםכאשר חודש הישוב היהודי בטבריה ב-1740, הגיעו עולים בעיקר מתורכיה. בשלהי המאה ה-18 החלה עליית החסידים ועליית חלמידי הגר''א בראשית המאה ה-19. בעיר טבריה גבר הייסוד החסידי, בעוד הפרושים מעדיפים את ירושלים. [38] בין שתי העדות הפרידו הבדלים בולטים: לשון הדיבור המקובלת על האשכנזים הייתה יידיש.

הספרדים יוצאי תורכיה והבלקן דיברו לדינו, הספרדים ילדי הארץ דיברו ערבית המדוברת בפי תושבי הארץ. האשכנזים התקשו בלימוד הספה הערבית שהייתה זרה להם לחלוטין. תחילה, שימשה הלשון הערבית שפת קשר בין הספרדים לאשכנזים, אך לקראת אמצע המאה הלכה וכבשה לה העברית את מקומה כשפת הקשר בין העדות. למרות הבדלי מנהגים, לבוש ונוסח תפילה, עיקר המחלוקת בין העדות היה בנושאים כלכליים.[39] המיעוט האשכנזי טען על קיפוחו בכספי תרומות וככל שחלקו באוכלוסיה גדל כך רבו המחלוקות.

מאבק גדול התנהל על העזבונות שהיו בעיקר אשכנזים. האשכנזים הקימו לעצמם מוסדות נפרדים אך בעניינים ציבוריים היה שיתוף פעולה. לעומת המאבקים המרים בין הספרדים לאשכנזים בירושלים, בטבריה שררו בדרך כלל יחסים טובים ואין דיווחים על בעיות משמעותיות. בעיתות משבר, נוצרו ויכוחים חריפים כמו בזמן מגיפת הכולירע של תרס''ג. לכל קהילה היה ועד נפרד והתנהלו ויכוחים מרים על דרך חלוקת הכספים שהגיעו לעזרת העיר. בינתיים נפלו חללים רבים.[40]הרבנים והחכמים משתי העדות שמרו בדרך כלל על יחסים אישיים תוך שיתוף פעולה בעניינים ציבוריים והלכתיים.[41]

 

מוסדות חינוך

תלמודי תורה - באמצע המאה ה-19 ידועים 'הכותאב' הספרדי ו'החדר' האשכנזי. שם למדו תורה. ב-1866 היו לספרדים בטבריה שישה מוסדות כאלה ובהם 148 תלמידים. בכל אחד למדו בין 12 ל-36 תלמידים. לאשכנזים היו עשרה מוסדות כאלה ובהם 91 תלמידים. בתי ספר – ב-1887 ביקר הברון רוטשילד והצליח לשכנע את רבני העיר להקים בית ספר לתורה וחכמה. בית הספר הוקם שנה לאחר מכן. למדו בו 31 תלמידים ,תנ''ך, גמרא וערבית. בית הספר לא החזיק מעמד שנים רבות.[42] ב-1887 ייסד בטבריה המיסיונר הסקוטי, הרופא ד''ר דוד טוראנס. בית ספר לבנות יהודיות בהנהלת הגב' פונטון. הלימודים היו ללא שכר לימוד ולתלמידות ניתן ביגוד וארוחה חמה. ראשי האשכנזים הכריזו חרם על בית הספר, אבל בנות ספרדיות רבות למדו בו. כאשר הוקם ב-1900 בית הספר כי''ח לבנות פסקה הנהירה למוסד הסקוטי.[43]ב-1897 נפתח בית ספר עי''ח לבנים אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הקהל בשל אופיו החילוני.[44]

 

בתי כנסת ספרדיים

מספר בתי הכנסת הספרדיים השתנה בהתאם לגודל האוכלוסייה. שני בתי הכנסת הגדולים היו עץ החיים מייסודו של ר' חיים אבולאפיה ובית כנסת הסניור מייסודו של ר' שמואל קנורטי. הם תוכננו כבתי כנסת מתחילתם, עם אולמות גדולים, מקורים בכיפות. יתר בתי הכנסת הספרדיים שכנו בתוך בתים פרטיים בתוך העיר. במפקד מונטיפיורי נמנו בלוח הראשון (1855) שני בתי כנסת – עץ החיים ובית יעקב ובלוח האחרון (1875) נוספו שערי תפילה ושער השמיים. ברשימת לונץ משנת 1891 נמנו שמונה בתי כנסת. בתי כנסת שימשו גם כבתי מדרש ולהיפך. בית כנסת הסניור, נרשם למשל אצל מונטיפיורי כבית מדרש. בית כנסת עץ החיים, שימש המרכז הרשמי של העדה הספרדית ובראשו עמדה משפחת אבולאפיה. ובו נשמר בו הייסוד הספרדי הטהור. המבנה שיחמש כמכלו בו היו מקוה, בית הדין והחצר קיימו טקסים וחתונות. בית כנסת הסניור הוקם לאחר שבית כנסת עץ החיים קרס ברעש הגדול.

עד שהוקם בית כנסת עץ החיים מחדש שימש בית כנסת זה לבית הכנסת המרכזי של הספרדים. לאחר ששבו להתפלל בביהכנ' עץ החיים הפך ביהכנ' הסניור למרכזם של יוצאי הבלקן ותורכיה.[45] בית כנסת 'בית יעקב' שימש מרכז לעדה המוגרבית. בית כנסת ובית מדרש ליד קיברו של רבי מאיר בעל הנס היה בעל זיקה מיוחדת ליהודי המגרב. עולים רבים באו להשתטח על קיברו של רבי מאיר בעל הנס ולכן חכמי טבריה הספרדים ראו בבניית מבנה מכובד מעל ציון הקבר[46] כחשיבות עליונה. ב-1866 קנתה הקהילה את חלקת הקרקע מסביב לקבר וחילקה אותה בין האשכנזים לספרדים. בעזרת תרומות רבות מהתפוצות ובעיקר ממרוקו הושלמה הבנייה ב-1877. לקראת סוף המאה הוקמו בתים נוספים במתחם וחומה הקיפה אותם.היו גם בתי כנסת של יחידים כמו משפחת קובי ומשפחת דהאן. בשנות השישים של המאה ה-19 רבו העולים המוגרבים לטבריה. בשל הצפיפות הרבה הקימו להם המוגרבים בית כנסת בנפרד במרתף בניין בתוך השוק העירוני. לשם התפשט הרובע היהודי עם גידול במספר יהודי העיר.[47]

 

בתי כנסת אשכנזיים

בית הכנסת של האשכנזים נקרא על שם השל''ה הקדוש (רבי ישעיהו ליבוביץ'), שנקרא בפי הערבים 'כניס יהודי', עמד סמוך לאחוזת היוונים בסמוך לחומה הדרומית קרוב לבית העלמין היהודי המשותף לכל יהודי טבריה.[48]

 

מוסד החלוקה

בני קהילות 'ארבע 'ארצות היו ניזונים בעיקר מכספי החלוקה עד שנעשתה במרוצת הדורות המוסד החשוב ביותר שבחיי העדה. החלוקה הייתה מיועדת לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. ברבות הימים נעשתה החלוקה רשות הרבים ופרנסה את רוב הקהילה וגם את אלה שלא עסקו בצורה ישירה בלימוד תורה. אך הייתה רשימת זכאים שנשלטה על ידי רבני הקהילה. מוסד השדרו''ת, שניהל את התרמת הכספים וחלוקתם, החל בשנת 1740 עם ייסוד הישוב היהודי מחדש. מאז ועד הקמת מדינת ישראל יצאו מטעם קהילת טבריה מאות שדרי''ם שסובבו ברחבי תפוצות ישראל. השדרי''ם היו תלמידי חכמים מובהקים שנבחרו בקפידה. לספרדים היתה שדרו''ת רמב''ה (רבי מאיר בעל הנס), חודשים ובמועדים קבועים מראש פחות או יותר כדי לחלק את הכספים. שדר''י הספרדים שנשלחו מטעם כל הקהילה, שהו לעיתים כמה שנים בשליחות.[49] יהודי ארץ ישראל התפרנסו מנדבות אחיהם שבתפוצות הגולה.לאחר שנוסד בירושלים ב-1809 מוסד ''פקידי ואמרכלי דערי הקודש'', כוונת המייסדים הייתה ליצור מרכז לכל התרומות מאירופה לארץ ישראל לפי סדר קבוע. החלוקה הורכבה לפי 28 חלקים לכל ערי הקודש. 4 חלקים מתוכם קיבלה טבריה.50

 

קופת רבי מאיר בעל הנס

לאחר חידוש הישוב היהודי בטבריה תיקן ר' חיים אבולאפיה תקנה מיוחדת בדבר קופת רבי מאיר בעל הנס שהיא מיועדת אך ורק לתלמידי חכמים בטבריה. הוא גזר חרם על כל הנוגע בקופה זו. וכמובן שימושה יהיה אך ורק לעיר טבריה. לאחר שהתיישבו החסידים בטבריה ב-1790 הפכה הקופה למשותפת לספרדים ואשכנזים.היו מקרים רבים בהם היו ויכוחים מרים בין רבני טבריה לרבני ירושלים על חלוקת כספי קופת רמב''ה אך עד ראשית המאה ה-20 נשמרה הקופה לטבריה בלבד. לאחר שגדל הישוב היהודי בסוף המאה ה-19 ובראשית המנדט הבריטי התמעטה התלות של קהילת טבריה בקופת רמב''ה. הקופה הפכה להיות סמל ליישובה של ארץ ישראל בכל קהילות ישראל ושימושה התמעט עד כי כיום הקופה נדירה ונשארה כסמל לעברה.[51]

 

השלטון התורכי

טבריה השתייכה לוילאיית ביירות וסנג'ק עכו. בבירות ישב הוואלי ובעכו המותצריף. לעיתים נקרא במקורות היהודיים בשם פחה. בטבריה נקרא הקיימקאם או מושל עירנו והנציב. בטבריה לא היו קונסולים זרים או סגני קונסולים. בטבריה היו אמנם יהודים רבים תחת חסות זרה ונתינות אירופית, אך בשל ריחוקם של הקונסולים עצמם נראה שהמשמעות היומיומית הייתה שולית.[52] בראשית המאה ה-19 היה מצב הקהילה היהודית חמור מאד. מיסים וגזירות מצד השלטון שיבשו את החיים בעיר. היהודים נאלצו למשכן את בתי ההקדש.[53] שלטון התורכי לשלוט בארץ ישראל ב-1840. שנה זו הפכה בעיני היהודית לשנת מפנה. השלטון העות'מני תחת חסותה של בריטניה, שעזרה לו לסלק את המצרים איפשר להעניק לנתינים זרים זכויות נוספות על אלה שהעניק בזמנו מוחמד עלי.[54]

גידולה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בעשור האחרון של המאה, לא קיבל עידוד מצד השלטון התורכי. השלטון נקט באמצעים להגבלת העלייה היהודית. הוטלו איסורים על רכישת נדל''ן, הועמדו מכשולים בהקמת מושבות חדשות למרות הרווחים הנאים ממסים מהמושבות הוותיקות שהוקמו. הגורם היהודי בערי הקודש החל להתחזק בשל חוסר בקרקע פנויה להתיישבות., דבר שחייב מגורים בערים. עמדת המעצמות רוסיה וצרפת הייתה להגביל את היהודים ברכישת נדל''ן בשל רצונם להיפתר ממתחרה על אותן אדמות שהיו מעוניינות לרכוש לעצמן.על ידי קניית אדמות ניסו המעצמות לקבל אחיזה גדולה ככל האפשר בארץ ישראל.

 

בימי השלטון המצרי

ארץ ישראל נכבשה על ידי מוחמד עלי ב-1831. תקופת השלטון המצרי נמשכה עד שנת 1840. תקופת השלטון המצרי מציינת שינויים משמעותיים ביחסים כלפי לא מוסלמים. המדיניות הכלכלית של הממשל עודדה את פעילותם של הנתינים הלא מוסלמים תוך מתן הקלות במיסוי. בנוסף לכך אפשרה את שיקום מוסדות הדת והרחיבה את הפעילות הדתית והתרבותית.[55] חמי טבריה שופצו בימי השלטון המצרי.[56] בשנת 1884 התפשטה התקוממות גלויה ורחבת ממדים הידועה כ-'מרד הפלאחים'. המורדים כבשו את טבריה וצפת ושמו מצור על ירושלים. אברהים פחה הזמין תגבורת ממצריים ולאחר מאמצים רבים הושב הסדר על כנו. דיכוי המרד חייב העלאת מיסים, דבר שהקשה על התושבים.[57]השלטון המצרי הגביר את ביטחו החיים והרכוש, שיפר את מעמד הלא מוסלמים וערך רפורמות בתחומי המנהל והמיסוי. בתחום המדיני איפשר פעילות מוגברת של מעצמות אירופה, וארץ ישראל נפתחה לעולם המערבי. המשמעות שהיהודים יכלו להיות תחת חסות הפעילות הקונסולרית של מעצמות אירופה. אוכלוסיה, שלא הייתה בעלת נתינות עות'מנית יכלה להתיישב בתחומי ארץ ישראל. לכל מדינה הייתה קבוצת חסות מועדפת. היהודים היוו קבוצת חסות בעיקר לקונסוליה הבריטית.[58]

 

רעש האדמה

ב-1.1.1837ר' ישראל משקלוב שלח איגרת לאמשטרדם אודות הרעש ומדווח על ההרס הרב והנפגעים הרבים. ההרס בצפת היה גדול יותר אך לפי תיאורו העיר טבריה דמתה לעיי חורבות. כל הבתים נהרסו וגם חומת העיר קרסה. הוא מונה מאתיים הרוגים.[59] נוסעים רבים תיארו את תוצאות הרעש בטבריה וצפת:יוהן נפומוק ויזינו שביקור מיד לאחר ברעש מוסר דיווח מפורט: ''רעש האדמה שהיה ה-1 בינואר 1837 פגע קשה בטבריה. העיירה נהרסה קליל וקברה תחת עיי מפולת את מחציתם של 4000 התושבים. אלה שנשארו בחיים נטו כמה אוהלים גרועים. התושבים שהו בבטלה וייאוש דומם כמה חודשים. בית הכנסת נהרס עד היסוד והאנשים ששהו בו נהרגו.''[60]

ג'ורג' פיסק מוסר ב-1842 שעקבות הרעש עדיין נראו. הכל חורבן ושממה. התושבים נהגו לישון בסוכות זרדים על הגגות השטוחים של הבתים שתוקנו. הגב' אידה פפייפר מוסרת ב-1842 שטבריה עדיין חרבה במחציתה. היא מביאה מספרים מוגזמים על כמות הנפגעים ברעש,כ-4000 נפש. אלו הם מספרים שאינם מתקבלים על הדעת וחורגים מדיווחים אחרים מהימנים יותר.[61] ויליאם מקליור תומסון מוסר שהרעש בטבריה היה הרסני פחות מזה של צפת. הבתים והחומות היו הרוסים באופן נורא. כ-שש מאות איש נספו בתוך עיי המפולת. רבים מהפצועים הובלו לחמי טבריה, אך בזמן הרעש זרימת המים החמים גברה ונעשתה חמה ביותר עד כדי רתיחה.[62] לאחר הרעש, הרובע היהודי שנפגע קשה מאד הורכב ברובו מאוהלים.[63]

 

חדירת המעצמות והשפעתן על יהודי טבריה

תחת חסות הקונסוליה הגרמנית היו 90 איש בטבריה בראשית 1869. בעשור האחרון של המאה ה-19, מחמת ריבוי בני החסות היהודיים שמוצאם הגרמני מוטל בספק, החליט הקונסול להוציא מרשימת בני החסות את היהודים הספרדיים ויוצאי אירופה המזרחית. השלטונות העות'מנים הוסיפו לראות בהם בני חסות גרמנית משום שהיו מעוניינים להגביר את ההשפעה הגרמנית הארץ ישראל. מעשה זה לא נתקבל על דעת השלטונות בברלין והקונסול נצטווה לבטל צעד זה. [64] הרשת החינוכית של חברת 'עזרה' שהחזיקה גן ילדים בטבריה, ביקשה לקבל את חסותה של הקונסוליה הגרמנית. אך הדבר אושר רק בראשית המאה ה-20.[65] חברת עזרה שייצגה את הגרמנים הייתה למעשה יריבתה של כי''ח שייצגה את הצרפתים.יהודי טבריה האשכנזים היו ברובם תחת חסות המעצמות האירופיות. מבין יוצאי רוסיה היו רבים שביקשו חסות בריטית. יהודי טבריה חתמו על בקשה אל המלכה ויקטוריה שהגישו יהודי צפת בדבר מינוי קונסול בריטי בצפת שיגן עליהם מפני מתנכלים.[66] אנגליה הייתה הראשונה לפתוח קונסוליה בירושלים ב-1839.יהודים שחסו תחת הקונסוליה הבריטית החלו להתרכז בטבריה.[67] המיסיון הבריטי שנעזר בקונסולים השקיע רבות בהכנסת יהודים תחת כנפי הנצרות. עניין מיוחד גילה בטבריה 'הועד להמרת הדת אצל היהודים' שנוסד בסקוטלנד ב-1838.[68]

 

המיסיון

בשנת 1843, ביקר בטבריה המשומד המיסיונר חיים הרשל רידלי והעניק תמיכה כספית ליהודים. ב-1855, שלח רידלי בידי ג'מס פין הקונסול הבריטי כסף להקלת מצוקת היהודים בטבריה. החל משנות השישים שח המאה ה-19 נהגו מיסיונרים להגיע לטבריה בליווי רופאים. השירות הרפואי לווה בהטפה באוזני המטופלים. חרמות הרבנים לא הועילו בגלל הצורך המשווע לעזרה רפואית. הסתייגות הספרדים מהמיסיון לא הייתה חריפה כמו בעדה ה אשכנזית, שהכירה את המוסדות המיסיונרים באירופה. נוצרים צעירים שגרו בבתי יהודים ספרדים בטבריה היה מראה נפוץ.[69] המיסיון הסקוטי נמשך לקסמו של הגליל וב-1884 הגיעה משלחת לטבריה.

ד''ר דוד טוראנס שהיה מראשי המיסיונרים, ראה את ההמונים מוכי החולי והחליט שטבריה תהפוך למרכז המיסיון בגליל. הוא ייסד יחד עם המשלחת המיסיונרית את ''המשלחת הרפואית של הכנרת'' ועמד בראשה. ב-1885 עבר ד''ר טוראנס לטבריה והחל לטפל בחולים. הקהילה היהודית האשכנזית ראתה במעשיו מזימה לצוד נפשות בישראל. הקהילה הספרדית בראשות ר' יוסף אבולאפיה היתה ליברלית יותר ואף השכירה חצר שהייתה שייכת לחכם בכור אלחדף. היו יהודים פולנים שהעזו לקנות ספרי ברית חדשה.[70]בין טוראנס לבין הקהילה היהודית נוצרו יחסים דו ערכיים. היהודים החלו להעריך את כישרונו הרפואי והודו שד''ר טוראנס קיבל כל אדם בסבר פנים יפות. המצב העגום בו היו שרויים היהודים עשה עליו רושם קשה.

בית החולים הסקוטי נפתח ב-1894. היה זה מאורע חגיגי לכל הציבור בטבריה. ד''ר טוראנס דאג למטבח כשר לחולים היהודים הרבים. למעט יהודי אחד שהוטבל לנצרות, לא היו מומרים אחרים שהמירו את דתם בעקבות פעילות המיסיון ככל הידוע. הישובים היהודים החדשים שנוסדו בראשית המאה ה-20 סביב טבריה נשענו על השירות הרפואי של בית החולים הסקוטי. הקהילה היהודית דחפה להקים בית חולים יהודי משלה. היו כמה ניסיונות שלא עלו יפה, אך משנות התשעים של המאה ה-19 היה רופא יהודי בעיר. בתי ספר שהוקמו על ידי המיסיון זרזו את הקמתו של בית הספר של כי''ח בטבריה ולמעשה הקמת המיסיון זרזה תהליכי מודרניזציה בישוב היהודי בטבריה. [71]

 

האוכלוסייה הלא יהודית ויחסה ליהודים

בדרך כלל שררו יחסים טובים בין היהודים לבין האוכלוסייה הלא יהודית. הערבים כיבדו את ערכי הדת היהודית. חלק מהמקומות הקדושים ליהודים שימשו אתרי עלייה לרגל גם לערבים. מנהגי החסידים שנראו באירופה ממנה הגיעו כמוזרים, לא היו נושא ללעג בעיני הערבים. קשרי מסחר נעשו מתוך אמון הדדי. יהודים נהגו להלוות כספים בריבית לפלאחים ולבדואים סביב העיר תמורת יבול משדותיהם. יהודים אחרים בעלי רכוש מסרו את אדמותיהם לעיבוד בידי הבדואים באריסות החומש.[72] החנויות היהודיות בכפרים סביב העיר, זכו לחסותם של ראשי שבטי הבדואים תמורת תשלום. פילנטרופים יהודים נתנו כספים גם לערבים דבר שגרם לחיזוק ביטחון היהודים. המוסלמים והנוצרים ראו עצמם שותפים למעשי צדקה והשתתפו בהילולת רבי מאיר בעל הנס. למרות היחסים הידידותיים, נטו תושבי טבריה הלא יהודים לזלזל בכוחם הפיזי של היהודים והחשיבו אותם, חלשים וחסרי אומץ.[73]

מונטיפיורי במסעו השני ביקר בטבריה וחילק כסף לכל תושביה יהודים, נוצרים ומוסלמים.[74] הוא שהה במלון ששייך לערבי[75] ביחסי ערבים ויהודים, הייתה קנאה דתית יותר מקנאה גזעית. הייתה תקווה לשוד מצד הערבים וזלזול בכוחם של היהודים.[76]

ב-1860 פרצו אלפי בדואים משבט בני צקר לתוך טבריה וניתקו אותה משאר חלקי הארץ. הבדואים מנעו מהתושבים מלהוביל את החיטה לטחינה בבקעת גינוסר, כדי ללחוץ עליהם לשלם להם מס. הדבר המיט כמעט רעב על העיר.[77]ג'והן לויד סטיפנס מספר ב-1835 שהיהודים מושפלים ונרמסים תחת כל רגל.[78]הערבים כיבדו את המנהגים המיוחדים של החסידים שנהגו לרקוד ולצווח ברחוב ולא לגלגו עליהם. בעסקי מסחר וקניין היו קשרי שותפות ואמון הין היהודים לערבים.[79]

 

כלכלת יהודי טבריה

טבריה שימשה עיר מחוז ל-50 כפרים בסביבתה.[80] יהודי טבריה, כאחיהם בצפת עשו שותפות עם הערבים בעיבוד בשדות. היהודים הילוו כסף לקניית הזרעים והיו מקבלים חלק מן היבול. היו יהודים שהחזיקו סירות דייג ומצאו בהן את פרנסתם.[81] יהודי טבריה השתוקקו לבסס את קיומם על יסוד מוצק יותר ונעזרו במשה מונטיפיורי בביקורו בשנת 1855 כדי לקבל אמצעים הדרושים לעבודת האדמה. התפשטות הבצורת גרמה למות הבקר ומגפת הכולרה מנעה מהיהודים את שיפור מצבם. [82]יהודי טבריה הביעו נכונות לעבור לעבודת האדמה. היו כמה ניסיונות, ביניהם של שמעון ברמן וחבורתו. בשנת תרל''ג נוסדה חברת ישוב ארץ ישראל על ידי שמעון ברמן. הוא ניסה לקנות אדמה חקלאית ליד מג'דל אבו שושה אך הדבר לא עלה בידו בשל התנגדות הערבים למכירה.[83]

ר' חיים שניאורסון ניסה לייסד בשנת 1857 מושבה חקלאית ליד טבריה. תכניתו נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד העדה האשכנזית החסידית והוא הוחרם וגורש מהעיר. [84]המסחר באתרוגים - אתרוגים היו גדלים בסביבות צפת, טבריה, שכם ויפו. כולם בבעלות ערבים. בראשית ייסוד היישוב האשכנזי בצפת על ידי הגאון מוילנה, היה ליהודים פרדס של אתרוגים סמוך לטבריה, אבל אחרי הרעש החזיק בו ערבי. היהודים תבעו בעלות על הפרדס אך נדרשו לשלם ממון רב. הם חדלו מלהשתמש באתרוגים אלה, מפני שהייתה שמועה שאתרוגים אלה אינם מורכבים. הפרדס כונה בוסתן אל יהוד. [85]המסחר בטבריה התבסס על חיטה, כותנה, שומשום, דגים מהכנרת. סוחרים מקהיר היו באים לקנות את התוצרת. סביב טבריה הייתה אדמה פורייה שהניבה מלונים, גפנים ויקרות. דגי הכנרת שווקו לצפת, נצרת וירושלים. לקראת סוף השלטון העות'מני, הוקם דואר, טלגרף, בנקים ומשרדי נסיעות.[86]

מלונאות בבעלות יהודית - המלון הראשון בטבריה היה של חיים ויסמן. המלון נפתח ב-1840 ושימש בית אירוח לזרם הנוסעים ההולך וגדל לארץ ישראל וטבריה. [87] הגב' אידה פפייפר מספרת על האוכל הדל שקיבלה במקום. [88] הכומר האנגלי ג'ורג' פיסק מספר שביתו של וייסמן היה נקי יחסית למצב ששרר בטבריה. האוכל היה בסגנון אירופי אם כי לא באותה איכות.[89] יין - ליהודים היה מונופול על תעשיית היין שלא הייתה מפותחת בתקופה ההיא. ויליאם קופר פריים מספר שהיין אינו איכותי כמו באירופה ולעיתים מתוק. יהודי טבריה נהגו להחזיק יין במרתפים. במלונו של חיים וייסמן היה יין לאורחים שהזמינו, אך ספק אם היה ראוי לשתייה.[90]מצוקתם הכלכלית של יהודי טבריה נתחזקה בשל ידם הקשה של השלטונות. בשנות השמונים של המאה ה-19 נתבעו היהודים לשאת בהוצאות לסלילת כבישים והקהילה נאלצה ללוות בריבית קצוצה. באותן שנים חלה ירידה בהכנסות מן החוץ והקהילה הייתה על סף פשיטת רגל.ב-1890 סבל היישוב היהודי מבצורת קשה ונאלץ לבקש עזרה בחוץ לארץ. לקראת ראשית המאה ה-20 נשתפר בהדרגה המצב הכלכלי. חשיבותה הכלכלית של טבריה החלה לעלות בעקבות הקמת המושבות סביבה שהפכו אותה למרכז מסחרי.[91] צרכי המחיה והדיור היו זולים בטבריה בצורה משמעותית לעומת יפו וירושלים.[92]

בשנת 1829 הגישו כמה יהודים אשכנזים מטבריה בקשה למונטיפיורי לחכור מאברהים פחה, שהיה אז השליט המצרי בארץ ישראל חלקות אדמה וזכויות דיג באגם הכנרת. משפחות אמידות היו חוכרות אדמות לעיבוד חקלאי, משפחת עבו מטבריה חכרה את שטחי האינדיגו בעמק הירדן.[93] השוק השבועי המרכזי, לא התקיים בטבריה אלא בסוק אל חאן (חנות תוגרים) לרגלי התבור.[94] ( 5 ק''מ מצפון למושבה כפר תבור). בכל יום שני זרמו חנוונים, מטבריה, סוחרים מנצרת ואפילו מדמשק. היה זה שוק הבהמות המרכזי של הגליל. מיקומו נקבע כיוון שישב בגבול בין התיישבות הבדואים ובין כפרי הפלאחים בהרי נצרת. לונץ כותב שבסוף המאה ה-19 היה זה השוק הבהמות החשוב ביותר הארץ ישראל.[95] בקינגהם מציין ב-1816 על 5000 משתתפים בשוק. ז'ובט ביקר כאן ב-1823 וציין ש-1000 בני אדם נכחו ביום שוק. לקראת סוף המאה (1898) נעזב השוק.[96] המוגרבים עסקו באופן בלעדי בצורפות.

מונטיפיורי מציין את בעלי המלאכה היהודים בעיר – אופה, רצען, סנדלר, חייט, נגר ובנאי. ברשימה הופיעו גם שלושה שואבי מים.[97] בשנת 1833 הקים אברהים פחה מבנה חדש בחמי טבריה בסגנון תורכי טיפוסי, שנחשב מפואר ביותר בזמנו.[98] את חמי טבריה היו היהודים חוכרים מהשלטונות וגובים דמי כניסה. הייתה זאת אחת הדרכים להוסיף להכנסות הקהילה.

 

ראשית הרפואה

מכל ערי הארץ טבריה סבלה ממגפות רבות. בתרמ''ג פרצה מגיפה שגרמה למותם של כמאה ילדים. עזרה רפואית של ממש לא הייתה בנמצא.[99] ר' אברהם בן ישראל ב''ק, שהשתקע בטבריה ב-1853, ניסה להקים בית חולים בשנות השבעים של המאה ה-19 וייסד לשם כך את אגודת 'ביקור חולים'. ממוני החלוקה הכשילו אותו והדבר לא יצא אל הפועל.[100]בשנות השמונים של המאה ה-19 נעשה ניסיון ראשון לבנות בית חולים יהודי בחמי טבריה. איגרת נשלחה מרבנים וראשי הכוללים בערי הארץ בדבר הקמת שירות רפואי יהודי בעיר. האיגרת נשלחה על ידי ''ועד המשתדלים לייסד בית חולים בחמי טבריא'' .ניסיון זה לא צלח.[101]ב-1894 פתח ד''ר דויד טוראנס בית חולים ובו 30 מיתות.[102] כאלפיים איש טופלו בו מדי שנה.[103] קהילת האשכנזים בטבריה הזמינה את הרופא ד''ר הלל יפה למשרת רופא הקהילה ב-1891. בטבריה היה מלון יחיד ושם התאכסן. הספרדים לא הסכימו להשתתף בהוצאות השירות הרפואי בטענה שהחלוקה שלהם משמשת רק לחכמים ואילו החלוקה של האשכנזית משמשת לכל צרכי הקהילה. בנוסף לכך יש לאשכנזים קרנות תמיכה מאירופה. לד''ר יפה היה קשה למצוא מקום דיור נאות. ולבסוף מצא דירה על החומה עם חצר קטנה. עוזרו היה משה מונשטר מחסידות קרלין האדוקה ביותר והענייה ביותר. בתקופת הקיץ ( 9 באב) החלו מחלות רבות: טיפוס המעיים, דיזנטריה, מלריה. כל תושבי טבריה נתנו לרופא כבוד גדול. לאחר שנתיים, סיים ד''ר הלל יפה את עבודתו מתוך רצונו להיות בקרבת ההתיישבות היהודית החדשה בארץ. כאשר עזב חש צער וגילויי אהבה מצד היהודים.[104] ד''ר יפה עזב לטובת הצעה נדיבה יותר של הברון רטשילד וקיבל משרת רופא בזיכרון יעקב, אך בטרם עזב את טבריה דאג למינוי רופא תחתיו.

ב-1894 נתמנה ד''ר חיים רוטשטיין כרופא הקהילה היהודית ובקיץ 1895 נתמנה רופא כללי של העיר טבריה.[105]החכם האבי''ר שביקר בטבריה בשנת תרכ''ז לא מצא בה רופא. ריישר מספר על רופא אליל שהיה בטבריה. משנודע עסקן הירושלמי זליג להויסדורף, יהודי גרמני, על מצבם העגום של יהודי טבריה השתדל לסייע בהקמת מרפאה בעיר.[106]הויסדורף ניסה לארגן מפעל להקמת בית חולים בטבריה אך תכניתו לא יצאה לפועל. הייתה קיימת בטבריה חברת ביקור חולים שדאגה לא רק לאנשי טבריה אלא גם לבאים לבקש רפואה במעיינות החמים. פעילותה לא הורגשה בציבור. החכם הירושלמי אופלטקה התלונן על חוסר דאגה לאורחים.[107] ב-1897 נפתח בית חולים יהודי קטן בעזרת תרומה של משפחת פוליאקוב. היה זה רחוק מלספק את הצרכים.

 

סיכום

עד שלהי המאה ה-19 חיו רוב יהודי טבריה על החלוקה.המקורות היו מגוונים. הפקו''אם באמשטרדם, עיזבונות ונדבות. לספרדים היו שדרי''ם לארצות אפריקה, אסיה והבלקנים. האשכנזים קיבלו תמיכה קבועה מהכולל שקיבל כספים ממזרח אירופה. המאה ה-19 ידעה תהפוכות רבות. ב ראשיתה מתב היהודים בטבריה הורע. השלטון התורכי שיבש את החיים עד בלי די. ב-1831 התחלף השלטון. המעבר לשלטון המצרי מסמל שינוי מה במצבם של יהודי טבריה. במעצמות האירופיות מתחילות לחדור לארץ ישראל. יהודים קיבלו חסות תחת קונסוליות זרות ופעם ראשונה שניתן היה להתיישב בארץ ללא נתינות עות'מנית, שהייתה בעייתית גם לקבל אותה וגם לחיות איתה. מרד הפלחים פגע פחות ביהודי טבריה שהשכילו לשלם דמי חסות מבעוד מועד. ב-1840 נפתח עידן חדש בארץ ישראל. תורכיה חזרה לשלוט בארץ ישראל לאחר סילוק המצרים. הפעם היא נעזרה במעצמות שקיבלו עוד אפשרויות בחדירה ההדרגתית לארץ. בריטניה הפכה לנותנת החסות הראשית לנתינים היודים תחתיה בטבריה. העליות גברו. בעקר זרמה לטבריה עליה מצפון אפריקה שהפכה את המוגרבים לגורם הדומיננטי לקראת סוף המאה. שנות השמונים של המאה ה-19 הביאו עימם את ניצני ההתיישבות הציונית שהלכה ותפסה לה מקום בנוף הארץ. טבריה החלה להפוך למרכז כלכלי עבור המתיישבים היהודים החדשים והמצב הכלכלי בטבריה השתפר לאין ערוך. גם חדירת המיסיון גרם לשינויים וכניסת מודרניזציה. בתי ספר מודרניים ובית חולים משכו ארגונים יהודיים כמו כי''ח ועזרה להקים מוסדות בטבריה. חששם של היהודים מפעילות המיסיון היה דגול יותר מחששם מכניסת גורמים יהודיים חילוניים וכך התאפשר לברון רוטשילד להתחיל להשקיע גם בטבריה. אם כן אנו רואים שהמאה ה-19 הייתה מאה גורלית ליהודי טבריה, שהפכו בסופה לרוב באוכלוסיית העיר ולגורם כלכלי משמעותי.

 

מורן גל-און

 

ביבליוגרפיה

ספרים

אביצור, ש. חיי יום יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה, א' רובינשטיין, אבישר. ע. ספר טבריה, הוצאת כתר, ירושלים, 1992.

איש שלום, מ. מסעי נוצרים בארץ ישראל, עם עובד, תל אביב, 1965.

אליאב, מ. היישוב היהודי בארץ ישראל בראי המדיניות הגרמנית, הקיבוץ המאוחד, תשל''גאליאב, מ. ארץ ישראל ויישובה במאה הי''ט 1777 – 1917, הוצאת כתר, ירושלים, 1978.

בן יעקב, מ. עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים בארץ ישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2001.

בן צבי, י. ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מני, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ''ג.גאון, מ.ד. יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך א', מורשת, ירושלים, 1982.

יפה, ה. דור מעפילים, הסוכנות היהודית, ירושלים, 1971.יואל, י. וריבלין, ב. (עורכים), אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם תקפ''ו – תקפ''ז, אגודה לתולדות הישוב הישן, ירושלים, תשכ''ה.

גת, ב''צ. הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת''ר – התרמ''א , יד בן צבי, ירושלים, 1974.בן אריה, י. ארץ בראי עברה, הוצאת מאגנס, יד בן צבי, ירושלים, תשס''א.ברטל, י. (עורך) קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו, כרך ג' – העת החדשה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2004.

בן אריה, י. ארץ ישראל במאה הי''ט גילויה מחדש, כרטא ירושלים, 1982.

יערי, א. מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים, הוצאת גזית, תל אביב, תש''ו.

ביתן, א. תמורות יישוביות בגליל התחתון המזרחי ( 1800 – 1978), יד בן צבי, ירושלים, תשמ''ב.יערי, א. אגרות ארץ ישראל, מסדה, רמת גן, 1974.

בן אריה, י. ברטל, י. (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל, שלהי התקופה העות'מאנית, כרך שמיני, ירושלים, 1990.

בן צבי, י. ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמני, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ''ג.

מורגנשטרן, א. משיחיות וישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי''ט, יד בן צבי, ירושלים, תשמ''ה.

ברטל, י. גלות בארץ - ישוב ארץ ישראל בטרם הציונות, הספריה הציונית, ירושלים, תשנ''ה.בן צבי, י. שאר ישוב, יד בן צבי, ירושלים, תשכ''ו.

מקגריגור, ג'. רוב רוי על הירדן, הנילוס, ים סוף, ים כינרת ועוד, משרד הביטחון, 1982.

מלאכי, א.ר. פרקים בתולדות הישוב הישן, אוניברסיטת ת''א, תשל''א.אייזנשטיין, י. אוצר המסעות, תל אביב, תשכ''ט.

יערי, א. זכרונות ארץ ישראל, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974.טווין, מ. מסע תענוגות לארץ הקודש, תל אביב, 1972.

קרגילה, צ. היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הכיבוש במצרי, דפוסי חברה וכלכלה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, תש''ם.

אליאב, מ. היישוב היהודי בארץ ישראל בראי המדיניות הגרמנית, הקיבוץ המאוחד, תשל''ג

שריד, ד. התמורות ביישוב היהודי בטבריה בתקופת העלייה הראשונה והשניה, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, תשמ''ד.

 

מאמרים

ברטל, י. שתי איגרות מיהודי הגליל לסיר משה מונטיפיורי בענייני חקלאות – תר''ט (1849), בתוך: קתדרה 2 , יד בן צבי, ירושלים, תשל''ז קרפאט, כ. הגירת יהודים באימפריה העות'מנית, בתוך: קתדרה 51 יד בן צבי, ירושלים, 1989.

אליאב, מ. יחסים בין עדתיים ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה הי''ט , בתוך: פעמים 11, מכון בן צבי, ירושלים, תשמ''ב.

טולדנו, ה. עליית היהודים המערביים וארץ ישראל מהתחדשות היישוב היהודי בטבריה ובמאה הי''ט ,בתוך:מים מדליו, שנתון המכללה הדתית למורים, ירושלים, תשנ''ג.

גורן, ח. טבריה בספרות הנוסעים ועולי הרגל, בתוך: מטוב טבריה 8 המרכז לחקר טבריה, 1990.שריד, ד. מצוקת היישוב ופעילות המיסיון בטבריה בשנים 1884 – 1914, בתוך: מטוב טבריה 2, המרכז לחקר טבריה, 1983.

יעקובוביטש, ש. תעודה חדשה לתולדות נסיון הקמת בית חולים ליד חמי טבריה, בתוך: מטוב טבריה 8 המרכז לחקר טבריה, 1990.

בן יעקב, מ. יהודי צפון אפריקה בטבריה במאה התשע עשרה והשפעתם על בתי הכנסת הספרדיים בעיר, בתוך: מטוב טבריה מס' 2, המרכז לחקר טבריה, 1983.

מרום. ר. בית החולים הסקוטי בטבריה, בתוך: מטוב טבריה מס' 9, המרכז לחקר טבריה, 1994.שור, נ. קווים להתפתחותה של אוכלוסיית טבריה בתקופה העות'מנית, בתוך: מטוב טבריה מס' 6, המרכז לחקר טבריה, 1988.

דודמן, ה. המלון הראשון בטבריה, בתוך: מטוב טבריה מס' 6, המרכז לחקר טבריה, 1988.

בוכמן, מ. מתולדות חמי טבריה, בתוך: כל ארץ נפתלי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשכ''ח.

בן אריה, י. שניים עשר הישובים הגדולים בארץ ישראל במאה התשע עשרה, בתוך: קתדרה מס' 19, יד בן צבי, ירושלים, 1981.

שור, נ. תאור טבריה ב-1831 בעיני המשורר ז'ילו דה קרהרדין, בתוך: טבריה וסביבתה, אריאל מס' 53 – 54, 1987 .

שור, נ. תולדות היהודים בגליל בתקופה העות'מנית, בתוך: ארצות הגליל, חלק א', משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1983.

אליאב, מ. יחסים עדתיים בישוב היהודי בארץ ישראל במאה הי''ט, בתוך: פעמים מס' 11, מכון בן צבי, ירושלים, תשמ''ב.

ברטל, י. שתי איגרות מיהודי הגליל לסיר משה מונטיפיורי בענייני חקלאות – תר''ט (1849), בתוך: קתדרה 2 , יד בן צבי, ירושלים, תשל''ז.בן אריה, י. שלושת מסעיו של משה מונטיפיורי לארץ ישראל, בתוך: מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית יישובית של ארץ ישראל, יד בן צבי, ירושלים, תשמ''ח.

 

הערות

[1] בן אריה, י. תשס''א, עמ' 293

[2] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 153.

[3] איש שלום, מ. 1965, עמ' 410.

[4] שם, עמ' 415.

[5] שם, עמ' 441.

[6] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 158.

[7] גאון, מ.ד. 1982, עמ' 206

[8] שור, נ. 1988, עמ' 12.

[9] שם, עמ' 12.

[10] איש שלום, מ. 1965, עמ' 764.

[11] שור, נ. 1988, עמ' 12.

[12] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 158

[13] איש שלום, מ. 1965, עמ' 820.

[14] בן יעקב, מ. 1986, עמ' 43.

[15] איש שלום,מ. 1965, עמ' 739.

[16] שם, עמ' 707.

[17] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 178.

[18] מקגריגור, ג. 1982, עמ'229.

[19] בן יעקב, מ. 1986, עמ' 45.

[20] שם, עמ' 29

[21] שריד, ד. 1984, עמ' 32.

[22] ברטל, י. 2004, עמ'295.

[23] גת, ב.צ. 1974, עמ' 170.

[24] גת, ב.צ. 1974 , עמ' 172 .

[25] אליאב, מ. 1978, עמ' 430.

[26] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 118.

[27] ברטל, י. 2004, עמ' 297.

[28] יערי, א. 1974, עמ' 630.

[29] טולידנו, ה. תשנ''ג, עמ'183.

[30] שריד, ד. תשמ''ד, עמ' 5.

[31] איש שלום, מ. 1965, עמ' 497.

[32] בן ציון, גכ. 1974, עמ' 170.

[33] שריד, ד. 1984 עמ' 58.

[34] בן אריה,א. ברטל, י. 1990, עמ' 198.

[35] בן יעקב, מצ. 2001, עמ' 153.

[36] ברטל, י. 2004, עמ'298.

[37] יערי, א. 1974, עמ' 324.

[38] אליאב, מ. 1982, עמ' 119.

[39] אליאב, מ. 1978, עמ' 156.

[40] שריד, ד. תשמ''ד, עמ' 9.

[41] שם, עמ' 10.

[42] ינקלביץ', ר. 1986 , עמ' 41 .

[43] ינקלביץ', ר. 1986, עמ' 43.

[44] אליאב, מ. 1978, עמ' 431.

[45] בן יעקב, מ. 1986, עמ' 50.

[46] בן יעקב, 1986, עמ' 51.

[47] בן יעקב, מ. 1986, עמ' 54.

[48] גת, ב.צ. 1974, עמ' 172.

[49] אבישר, ע. 1992, עמ' 186.

[50] אליאב, מ. תשל''א, עמ' 15.

[51] אבישר, ע. 1992, עמ' 174.

[52] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 159.

[53] בן צבי, י. תשכ''ו, עמ' 258.

[54] מורגנשטרן, א. תשמ''ה, עמ'241.

[55] קרגילה, צ. תש''ם, עמ' 13.

[56] יערי, א. 1974, עמ' 363.

[57] בן אריה, י. 1982, עמ' 60.

[58] ברטל, י. תשנ''ה, עמ' 55.

[59] שם, עמ'361.

[60] איש שלום, מ. תשכ''ו, עמ' 477.

[61] איש שלום, מ. תשכ''ו, עמ' 545.

[62] שם, עמ' 448.

[63] איש שלום, מ. 1965, עמ' 558.

[64] אליאב, מ. תשל''ג, עמ' 131.

[65] אליאב, מ. תשל''ג, עמ' 198.

[66] גת, ב.צ. 1974, עמ' 171.

[67] קרפאט, כ. 1989, עמ'79.

[68] שריד, ד. תשמ''ד, עמ' 92.

[69] שריד, ד. 1983, עמ' 23.

[70] איש שלום,מ. 1965, עמ' 716.

[71] שריד, ד. 1983, עמ' 32.

[72] שריד, ד. 1984, עמ' 24

[73] שם, עמ' 24.

[74] בן אריה, י. תשמ''ח, עמ' 23.

[75] אייזנשטיין,י.ד. תשכ''ט, עמ'311.

[76] יפה, ה. 1971 , עמ'20 .

[77] אביצור, ש. 1970, עמ' 133.

[78] איש שלום, מ. 1965, עמ' 467.

[79] יפה, ה. 1971, עמ' 20.

[80] איש שלום, מץ 1965, עמ' 410.

[81] גת, ב. צ. 1974 , עמ' 170.

[82] שם, עמ' 170 .

[83] יערי, א. 1974, עמ' 604.

[84] גת, ב.צ. 1974 , עמ' 172 .

[85] מלאכי, א.ר. תשל''א, עמ' 169.

[86] בן אריה, י. 1981, עמ'114.

[87] דודמן, ה. 1988, עמ' 31.

[88] איש שלום, מ. 1965, עמ' 545.

[89] שם, עמ' 539.

[90] שם, עמ' 700.

[91] אליאב, מ. 1974, עמ' 430.

[92] גת, ב.צ. 1974, עמ' 172.

[93] ברטל, י. תשל''ז, עמ'145.

[94] בן יעקב, מ. 2001, עמ' 169.

[95] ביתן, א. 1978, עמ' 44.

[96] שם, עמ' 45.

[97] שם, עמ' 170.

[98] בוכמן, י. תשכ''ח, עמ' 202.

[99] שם, עמ' 429.

[100] אליאב, מ. 1978, עמ' 182.

[101] הילדסהיימר, מ. 1990, עמ' 59.

[102] ראה בהרחבה בפרק על המיסיון.

[103] אליאב, מ. 1978, עמ' 429.

[104] יפה, ה. תשל''א, עמ' 24 – 25.

[105] שריד, ד. תשמ''ד, עמ' 125.

[106] שם, עמ' 254.

[107] גת, ב.צ. 1974 , עמ' 173 .

מורן גל-און

טל' נייד - 0522483380

:כתובת

כפר תבור, ת''ד 348

מיקוד 1524100

 

:דוא''ל

morangalon45@gmail.com