חגי ישראל, חגים לאומיים וחגיגות במושבות העלייה הראשונה

אנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבות, היו ברובם המכריע אנשים דתיים שהקפידו בשמירת מצוות הדת. עלייתם לארץ הייתה קשורה במניעים של מסורת ואמונה. בדעתם היה לבנות מושבות בהן החברה תתבסס על ערכי הדת והמסורת היהודית.  בתקנות המושבות הראשונות ישנם סעיפים המציינים כי בדעת המושבה לקיים אורח חיים דתי. 

בהקמת מושבות העלייה הראשונה היו מעורבים 'יזמים' כגון משה דוד שו''ב (ראש פינה),ראובן לרר (נס ציונה), זלמן לבונטין (ראשון לציון) יואל משה סולומון ( פתח תקווה) ועוד. אישים בולטים כגון: ישראל בלקינד, שמחה וילקומיץ וזאב יעבץ, ניהלו בתי ספר או לימדו בהם. הם יזמו פעילות תרבותית ענפה על-ידי העלאת הצגות בערים ובמושבות כפעילות חברתית, הקמת אגודות לענייני רוח ותרבות – ועד הלשון העברית, אסיפת המורים, הסתדרות המורים, תחיית ישראל ופעלו למען הקמת ספריות ציבוריות ביישובים היהודיים בארץ ולמען הקמת בית ספרים לאומי.

דוד ילין הנהיג בתקופת הוראתו חידוש חשוב. הוא הנהיג טיולים עם תלמידיו. גם טיולים קרובים בסביבות ירושלים וגם טיולים רחוקים 'מדן ועד באר שבע'. טיולים אלה היו הבסיס להפיכת הטיול כחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים בבתי הספר.[1]

'יזמים' אלה מילאו תפקיד מרכזי ביצירתם של החגים החדשים בארץ ישראל. חגים אלה היו אותם חגים מסורתיים שנחגגו בקרב היהודים במשך מאות שנים, כגון סוכות, או פסח, אך הדגמים לאופן החגיגה שלהם עברו שינויים גדולים. השינויים נערכו בכמה רמות:

ברמת המשמעות של החג, ככל שניתן היה. למשל חג השבועות עבר שינוי מ'חג מתן צורה' ל'חג הביכורים'. ט''ו בשבט עבר בהדרגה שינוי מחג המעשר, שסמלו אכילת פירות לחג הנטיעות, שסמלו נטיעת עצים. חג הסוכות הפך ל'חג האסיף' החקלאי, וחג החנוכה הפך מחג הנרות ונס פך השמן לחג המכבים וסמל למלחמת החירות והשחרור מעול היוונים. ברמת ההתייחסות לחגים, הועדפו אותם חגים שאפשרו דגש חקלאי או היסטורי ( חנוכה, ט''ו בשבט, תשעה באב) והוצנעו, עד כדי השמטה המועדים שלא הזמינו קישורים כאלה (יום הכיפורים).

ברמת הדגם של החגיגה עצמה, המוקד של  החגים הועבר מבית הכנסת והבית אל הקהילה (המושבה) והחוץ, והוחלפו פריטים גלותיים בפרטים ארץ ישראליים. הפריטים הבולטים ביותר בחגים בארץ ישראל היו: יציאה לטיול לכבוד החג לירושלים (במיוחד בשלושת הרגלים) או לסביבה הקרובה, העלאת מחזה היסטורי הקשור לחג (במיוחד בסוכות, חנוכה, פורים ופסח), ומסיבה המונית שכללה ריקודים  ושירה של שירי ציון בציבור.[2]

השירים העבריים תפקדו כפריט הכרחי בשורה של פעילויות בתרבות החדשה, ובמקביל קיבלו תיאור ספרותי כסמל של החיים החדשים המתהווים בארץ-ישראל. השירה בטיול, השירה בחגים, השירה בשעת העבודה, בשעת משחק, במחזות ובאירועים ובטקסים חגיגיים. נתן שחר מייחס את השירה החגיגות ובטיולים למאפייני העלייה השנייה, אך לנעשה נבנה רפרטואר חדש זה כבר בתקופת העלייה ה ראשונה.[3]

 

החינוך כמעצב תרבות

החינוך במושבות מילא תפקיד מרכזי בעיצוב החיים הציבוריים, בימי חול ובימי מועד, עיצוב דפוסי פולחן חדשים לאומיים חילוניים ויצירת סמלים ומיתוסים המקשרים את ההווה לעבר ימי קדם. תקופת החגים הייתה קשה במיוחד לאוכלוסייה שניתקה מן הישן, ושעדיין לא התמסדו בה מסורות חדשות.

בית הספר נטל על עצמו לעצב מחדש את החגים המסורתיים ולתת להם משמעות לאומית וחילונית. הקהילה כולה הייתה מתאספת לשמוע את השירים וחזות בריקודים, בתרגילי התעמלות ובהצגות תיאטרון ראשונות בעברית. בית הספר העברי החל מטפח את הפולקלור הארץ ישראלי, טקסים ונהגים שביטאו את החידוש, ועיצבו את 'הפרהסיה' של היישוב בחדש. כך למשל כללה חגיגה שנערכה ברחובות בשנת 1912 נגינת תזמורת, התעמלות ילדים, קפיצות ריצת רגליים, התעמלות על מכשירים ועוד. הפעילות הגופנית הודגשה מאד. החל משנות העשרים החלו המורים לאבד את מעמדם כיזמי תרבות. עם גיבושו ומיסודו של מרכז פוליטי בארץ ישראל החלו לפעול זו לצד זו המערכת הפוליטית ומערכת החינוך כאשר  את הבכורה נוטלת לעצמה המערכת הפוליטית.[4] 

 

 

התיאטרון ככלי ליצקת תוכן בחגי ישראל

המורים במושבות כתבו מחזות, ליהקו וביימו הצגות באירועי תרבות ובעיקר בחגיגות בבית הספר שהיו קשורות לחגי ישראל.

שלמה וינשטיין, יהודה ענתבי, המורה שוהם, זאב כרמי ודומיהם שילבו בין תיאטרון ובין מסיבת חג.

 התיאטרון משמש כלי ביטוי ממדרגה ראשונה להתפתחותה ולעיצובה של זהות לאומית וחברתית. התיאטרון החל בבית הספר העברי בערים ובמושבות בשלהי המאה התשע עשרה. היה זה חלק מתהליך ההתחדשות הלאומית והתרבותית בימי חיבת ציון והעליות הראשונות.

בחול המועד סוכות תרמ''ט הועלתה בבית הספר למל בירושלים ההצגה הראשונה בעברית – שתורגמה מיידיש על-ידי דוד ילין הייתה 'זרובבל'. היא מייצגת את התפיסה החינוכית תרבותית של התקופה, ימי העלייה הראשונה, והועלתה פעמים רבות ברחבי הארץ במשך 15  שנה. בית הספר הפך הכלי העיקרי להתחדשות הלאומית והתרבותית. המורים היו המחזאים, המתרגמים, הבמאים ועל פיהם יישק דבר. הרפרטואר של בתי הספר בימי העלייה הראשונה התמקד בעיקר במחזות היסטוריים שגיבוריהם מייצגים את ההרואיקה והמרטירולוגיה היהודית. החשמונאים, דוד וגוליית, אלעזר בן יאיר, חנה ושבעת בניה, בר גיורא והאנוסים בספרד, או מחזות מקראיים מתורגמים כמו 'אסתר' ו'עתליה'. בערים ובמושבות קמו להקות שונות שפעלו במשך שנים מעטות ונעלמו. חלק מהלהקות התמסד ופיתח תיאטרון מקצועי עצמאי.  במסגרת התיאטרון הארץ ישראלי הממוסד התפתחו תיאטראות רפרטואריים כמו 'הבימה' (1928 בארץ ישראל), הקומקום (1927), המטאטא (1928 – 1952).[5] תיאטראות אלה נהגו להופיע מידי פעם במושבות הגליל התחתון למרות המרחק הרב. במושבות היה קהל שוחר תרבות שהעריץ את השחקנים ואלה לא 'אכזבו' והיו באים מידי פעם לקיים הצגות וערבי קריאה. השחקנים היו מתאכסנים  ואוכלים בבתי האיכרים וכך נוצרו גם קשרי חברות. 

 

טקסים דתיים במושבות

טקסי הכנסת ספרי תורה לבתי הכנסת היו סיבה טובה לחגיגות. ספר תורה שנשלח לגדרה והוצא מיפו בתשרי תרמ''ח, נתלוותה לו תהלוכה המונית.  התהלוכה התאפיינה ביריות באוויר, שירה ונגינה של רוכבים ונוסעי עגלות משתי המושבות.

אחרי הכנסת ספר התורה לבית הכנסת, נערכה בגדרה סעודה מלווה שירה, שתייה ונאומים.[6]

החגים היהודיים נחגגו כולם במלואם בכל אחת מן המושבות. חג הפורים בזיכרון יעקב כלל משלוח מנות, קריאה במגילה בציבור, סעודת פורים עם שתייה, נגינה שירה וריקודים. מנהג התחפושות שהיה נהוג עוד בגולה  היה מקובל יותר בפתח תקווה.  בעקרון צוין חג האסיף, ממוצאי יום כיפור עד מוצאי שמחת תורה, במשך תריסר ימי חגיגות של אכילה ושתייה וריקודים.[7]

 

חגי ישראל וחגים לאומיים

מלבד החגים היהודיים המסורתיים חגגו בכל מושבה ומושבה יום מיוחד שהפך לחג יובל ליישוב.  בגדרה היה זה חג החנוכה, בראשון לציון חגגו בט''ו באב את יום העלייה לקרקע. בט''ו באב תרמ''ה צוין יום השנה השלישי לייסודה של המושבה. יום שבתון הוכרז לתלמידי בתי הספר. התקיימה תהלוכה מלווה בשירה, נגינה וריקודים, סעודה ציבורית ויריות שמחה באוויר. בראש התהלוכה נישא דגל כחול לבן ובמרכזו מגן דוד כסממן לאומי מובהק.. בזיכרון יעקב היה זה ל''ג בעומר שציין את ייסודה של המושבה. ביקורי הברון במושבות הפכו לימי חג שהקיפו את כל המושבות. כל ביקור[8]  הפך חגיגה עממית שכללה קבלות פנים, נאומים, שישרים, תהלוכות וזיקוקי דינור. ל''ג בעומר בזיכרון יעקב צוין גם  כיום ביקורו של הברון במושבה. במלאת שנתיים לביקור של הברון נאספו כל האיכרים בבית הכנסת. עשרה איכרים רוכבי סוסים הסתדרו זה לצד זה, כולם לבושים לבוש אחד. אחד הפרשים נשא דגל. מבית הכנסת יצאה תהלוכה אל המקום בו חיכו בני המושבה לבואו של הברון בשיפולי הדרך היורדת מזרחה בין ההרים. הרב יעבץ עמד על סלע גבוה ונשא נאום.[9]

במושבה רחובות נולדה יוזמה לקיים חגיגות עממיות. ב-1908 החליטו צעירי המושבה לערוך בחול המועד פסח חגיגה עממית שמשמש כינוס ליישוב כולו. החגיגה כללה תחרויות ספורט, ירי והיאבקות.  בערבים התקיימו אירועים תרבותיים, קונצרטים, הצגות והרצאות.[10]

טקסים נוספים נשאו אופי דתי בעיקר. פדיון פטר חמור או סיום מסכת משניות. מסיבות ברית מילה, חגיגות אירוסין ונישואין נערכו ברוב עם בליווי סעודה ושתייה כדת.  הייסוד החקלאי הלך ותפס מקום מרכזי בחגיגות. החגיגה לרגל הבציר בראשון לציון הפכה בעלת אופי לאומי.

בשלושת הרגלים החלה מסורת של עלייה לירושלים או טיולים למושבות השכנות. בחול המועד תר''ן יצאו שלושים איש מראשון לציון לירושלים. הם שרו שירים לאומיים, ירו באוויר וסיירו בירושלים באתרים ההיסטוריים. הם ביקרו בהצגות תיאטרון ונפגשו עם משכילים ונכבדים.[11] אט-אט לבשו חלק מהחגים המסורתיים גוון לאומי וחקלאי. היו אלה בעיקר חנוכה, ט''ו בשבט וחג השבועות שהפך לחג הביכורים.

בימי העלייה הראשונה נתחדשו שני חגים – ט''ו בשבט וט''ו באב. בחגים אחרים נוצרו טקסים חדשים והונהגו חגיגות. העלייה הראשונה ניסתה לבנות את עצמה בארץ ישראל כעם חדש בעל תרבות חדשה. חלק בלתי נפרד מניסיונות אלה הוא גם חידושה של מסורת החג. חגים אלה שהיו שכוחים ולא קוימו בלוח השנה העברי בגולה התחדשו בימי העלייה הראשונה.  עניינם של חגים אלה הוא הטבע – ט''ו בשבט וט''ו באב. חגיגות ט''ו בשבט הן פרי יזמתו של המורה והמחנך זאב יעבץ שביקש להעניק לט''ו בשבט משמעות של חג אביב בדומה לחג האביב שנוהגים לחגוג באירופה הראשון למאי. בסיפורו ראש השנה לאילנות חוגגת המושבה יהוד את ט''ו בשבט כמועד לכל דבר. הלימודים בבית הספר מושבתים והילדים הולכים בתלבושת אביבית קלה בשדות ומברכים את המבוגרים במשלוח מנות מירקות הגינה. הצעה חדשנית נוספת של יעבץ היא נטיעת עצים. במכתב ששלח לברון רוטשילד הציע יעבץ לחדש את ט''ו בשבט כחג לימודי ולערוך בו ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים. ב-1890 ישם לראשונה יעבץ את רעיונו עם התלמידים לנטוע עצים ברחובות המושבה. אסיפת המורים החלה להנהיג מנהג זה בתחילה במושבות (1904) ולאחר מכן בערים (1907).

נטיעת העמים הלכה והפכה למהות מרכזית של החג בארץ. גם הטקסיות סביב החג הלכה והתפתחה. בתחילה לוו הנטיעות בשירה ומאוחר יותר החלו לשלב קטעי דקלום בחגיגות. ב-1908 התפרסם בעיתון 'השקפה' מחזה בשם 'הבחלן' מאת יהושע ברזיל – אייזנשטט.  המערכה השנייה פותחת בסצנה של נטיעות ט''ו בשבט. בטקס משתתפים לא רק הילדים אלא בני המושבה כולה. הטקס מתנהל כמסכת ועל רקע שירת הילדים אוחזים האיכרים שתילים ומכריזים על נטיעתם. נראה ש'המסכת' שליוותה מעמדים רבים בתרבות החג הארצישראלית שורשיה בטקס ט''ו בשבט.[12]

המורה שמחה וילקומיץ שעבר מהמושבה רחובות לראש פינה ונהג לנהל שיעורים תחת כיפת השמיים בשדה, הלך בעקבות זאב יעבץ. ב-1908 קבע מרכז הסתדרות המורים את ט''ו בשבט כחג כללי בבתי הספר. גם 'אנשי השומר' נטעו עצים בט''ו בשבט בכפר תבור.[13]

ט''ו באב שהיה חג חקלאי בימי הבית השני וחג האהבה הפך לחג בעל  תכנים לאומיים. ט'ו באב הפך לחג שכיח בו חוגגים יובל ליישוב. כך בראשון לציון, ייסוד המעלה וברחובות. מועד ייסודה של ראשון לציון  בתרמ''ב הפך למועד תחילתה של העלייה ה ראשונה.

מושבות הגליל התחתון שנוסדו בין 1901 ל-1908 לא הפנימו את חג ט''ו באב כחג לאומי או חג אחר. במושבות אלה היו עסוקים האיכרים בעבודות הגורן בימי ט''ו באב וכנראה לא התפנו לחג מעין זה. חגי יובל במושבות הגליל התחתון לא היו מקובלים. בשנות החמישים יצא לאור המחקר הראשון על ההתיישבות בגליל התחתון בעריכתו של אהרון עבר הדני,[14] אך רק ב-1961 נחוג לראשונה חג יובל במושבה כפר תבור (חג השישים). יבנאל חגגה לראשונה את יובלה בחג השמונים (1981).

המתיישבים שהגיעו למושבות הגליל התחתון בראשיתן הגיעו בחלקם מראש פינה וזיכרון יעקב או שחיו בהן בתקופות שונות. לראש פינה הייתה השפעה רבה על אופי החגים במושבות ובעיקר בכפר תבור בה היו בני ראש פינה הייסוד הדומיננטי. [15]

ראש חודש היה ציון שכיח לזכור תאריכים חשובים. התאריך העברי היה מונהג בראש פינה כבר עם היווסדה. משה שו''ב מציין את ב' בטבת כיום הראשון ליציאה לזרוע את אדמת ראש פינה. בסיום העבודה בשדה נתאספו כל האיכרים והשמחה הייתה רבה מאוד. שו''ב החל לשיר את ''שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון'' . יום ב' בטבת הפך להיות חג ייסוד המושבה. במושבה עצמה באמצע הרחוב נערכו שולחנות וכל אחד הביא את ארוחתו.[16]

באותו היום נחגגה חתונה של זוג מבני המושבה. על פי נוהג העיר צפת הייתה הכלה מגיעה למושבה מלווה על ידי רוכבי סוסים. אחד האיכרים יצא לקראתה וירה באקדחו לאות שמחה לכבוד בכלה. המנהג הזה נלקח כנראה מערביי הגליל.

בחתונה הראשונה בראש פינה נפלט כדור מאקדח אחד הצעירים היהודים והרג בשגגה פועל ערבי צעיר. לאחר דין ודברים ומשפט שפסק שהיורה יצא זכאי וירה בשגגה. בני המשפחה לא הסתפקו במשפט הממשלה ולפי המנהג נערכה סולחה. המושבה שילמה לאבי המת כופר נפש של שמונת אלפים פרנק זהב סכום לא מבוטל באותם ימים. נערך טקס מסורתי כנהוג. סעודה בבית אבי ההרוג בשביל שתי המשפחות. אבי ההורג או זקן משפחתו מכסה את אבי ההרוג בעבאיה חדשה שנשארת אצלו בתור מתנה שלא על מנת להחזיר – ובזה הוקם השלום.[17]

את החתונות בראש פינה היו נוהגים לערוך ברחבה שלפני בית הכנסת. הזוג הצעיר היה צועד מלווה על-ידי הקהל עד לפתח בית הכנסת. שם הייתה מצויה חופה קבועה על ארבע כלונסאות אותה היו מוציאים בעת עריכת חופה וקידושין. באותה רחבה היו עורכים גם ברית מילה. גם טקס פטר חמור בו היו פודים עיר זכר נערך מול בית הכנסת. העיר קושט בסרטים והובא לרחבה, שם פדו אותו מן הכהן בדרך כלל בגדי. דרך התפילה הייתה כמקובל ברומניה[18] בנוסח ספרד.

בראש פינה אימצו האיכרים הראשונים את הילולת ל''ג בעומר כארוע משמעותי. קרבתה של מירון והקשרים בין אנשי היישוב הישן בצפת ואנשי העלייה הראשונה שבאו מרומניה וייסדו את ראש פינה הפכו את ל''ג בעומר לארוע חשוב בחיי האיכרים.

בראש פינה עסקו המורים מלבד עבודתם הרגילה בבית הספר גם בעריכת הצגות תיאטרליות, סידור מקהלות, ואפילו ארגון מחולות. החגים הלאומיים[19]  היו מלאי  תוכן וספוגים ברגשות לאומיים מן הימים של שבת ישראל על אדמתו. הם קוננו את מגילת איכה, נטעו עצים בט''ו בשבט, שמחו בשמחת הגדת פסח ואמרו 'לשנה הבאה בירושלים'. הם שמחו על טיהור ירושלים על-ידי 'המכבים' וחגגו זאת בהצגות נלהבות. בתשעה באב[20] היו התלמידים מתכנסים עם מוריהם בבית הספר לבושים שחור, יושבים על שרפרפים נמוכים והפוכים וקוראים את מגילת איכה במנגינה של קינה ואחר כך היו שרים משירי ציון האבלים של גדולי משוררי עמנו. מנהל בית הספר שמחה וילקומיץ היה מעורר בלב התלמידים את השאיפה לחיי חרות במולדת הישנה המתחדשת.[21]

בראש פינה היה תנור מיוחד לאפיית מצות בביתו של יעקב גרחובסקי. האופים ועוזריהם היו מצפת. חלק מבני המושבה היו מביאים איתם קמח ששמרו במיוחד כל השנה כדי לשמור על הדינים והכללים בכל מה שנוגע למצה שמורה. המצה השמורה הייתה עגולה ומנוקבת על-ידי מכשיר קטן שהיה בו גלגל בעל שיניים כמשור. ילד צעיר היה נוקב אותן. כל משפחה הייתה באה למאפייה, עוזרת לאופים ומקבלת אחר כך את המצות האפויות בתוך סדין לבן קשור אל מוט. האופים היו מקבלים שכר עבור עבודתם ומשקה חריף.[22]

אנשי ראש פינה לא נהגו לעלות למירון אלא חגגו את ל''ג בעומר בדרכם שלהם.  דוד שמן מפויח עשוי ברזל היה נשמר במיוחד לל''ג בעומר. שמש בית הכנסת היה מוריד אותו מעליית הגג של בית הכנסת לפני החג.  בערב החג היו מתאספים בני המושבה מול בית הכנסת. רובם הביאו בקבוקי שמן ובגדים משומשים. (עדיין לא היה נהוג לאסוף עצים ולהדליק בהם את המדורה). את השמן היו יוצקים לתוך הדוד מדליקים ומוסיפים בגדים ישנים. הילדים היו רצים לכל עבר בצהלה ובשירה. השמחה הייתה גדולה. לכל האירוע הזה קראו הדלקה ולא מדורה.[23]

קומץ קטן מבני המושבה שהיה חרדי היה נוהג לעלות למירון, אך מנהג זה נפסק לאחר שבאחת השנים התמוטט קיר שלא עמד בלחץ החוגגים וגרם לפצועים רבים ועשרה חוגגים מצאו את מותם. מאז האסון חל איסור חמור לשיתוף נשים בהילולה במירון ובני ראש פינה שאיבדו את אחד התושבים באסון נמנעו מלהשתתף מאז בחגיגות.[24]

אנשי העלייה הראשונה בשונה מהעליות שבאו אחריהם לא הגיעו לארץ כתוצאה ממשנה אידיאולוגית סדורה. אנשי העלייה השנייה והשלישית היו חדורים רעיונות סוציאליסטים ושמו דגש בבניית ארגונים פוליטיים. גם בתחומים אחרים נהג דור העלייה הראשונה באופן מהוסס משהו. הוא חפץ ליצור עם יהודי חדש בארץ ישראל, אך התקשה להינתק מהזיקה למסגרות הקהילתיות הישנות שתאמו לארצות המוצא השונות. בתחום הדת שימרו בני העלייה הראשונה ובמיוחד אלה שפנו להתיישבות חקלאית, את היבטיה המעשיים של היהדות, אך זנחו את הלמדנות. זו אולי הסיבה לתהליך החילון המהיר שאפיין את בני הדור השני  במושבות. המורים שלימדו בבתי הספר במושבות עסקו רבות בשאלה איזה חינוך צריך להיות מקובל במושבות. מרכיביו הרגשיים והאינטלקטואליים של עולם הרוח היו רחוקים מהאיכרים שראו את החזרה לקרקע כשילוב של גאולת הארץ וגאולה עצמית.[25] כל שאיפתם הייתה להיות איכרים עבריים בארץ ישראל. הגליל התחתון נחשב לאזור ספר. עובדה זו יצרה אתגר לבני העלייה הראשונה.

הדת היהודית האורתודוקסית ואורח החיים שנגזר ממנה היו הגורם הדומיננטי בחייהם של האיכרים.[26] מושבות העלייה הראשונה היו מורכבות מאוכלוסייה אורתודוקסית ברובן למרות שהיו קבוצות קטנות שהגדירו את עצמן כלא דתיות כמו תנועת ביל''ו בגדרה וקבוצת המשכילים מראשון לציון. הרוב האורתודוקסי הכריע את הכף  והאופי הדתי הפך דומיננטי יותר ויותר החל משנות התשעים של המאה התשע עשרה. גם פקידי הברון רוטשילד שהיו חילונים ברובם הושפעו מהברון עצמו שהיה מסורתי ודרש להקפיד על האופי הדתי של מושבותיו. בית הכנסת הפך למרכז החיים במושבות. תפילות התקיימו שלוש פעמים ביום ואירועים דתיים כמו סיום סידור משניות או פדיון פטר חמור היו אירועים נפוצים. טקסי הכנסת ספר תורה הפכו לתהלוכה מלווה בשתייה, שירה ונגינה ואפילו ירויות נשמעו האוויר.

חיי החברה והתרבות היו תוססים וכללו מסיבות חג ומועד, קבלות פנים וטקסים, שמחות אישיות וטיולים.  חלק גדול מהחגים נשא אופי מסורתי והיו המשך לחגיגות המקובלות בקהילות היהודיות האדוקות בגולה. החגים היהודיים נחגגו כולם במלואם בכל אחת מהמושבות. אך היו שני מועדים שנתחדשו במושבות שלא היה מקובל לחגוג אותם בגולה.  בפתח תקווה נמתח התלם הראשון ביום השישי בחנוכה תרל''ט – 1878.[27]

 

מורן גל-און

 

הערות

[1] קסאן שלום, דוד ילין המחנך והמנהיג, עמ' 43.

 

[2] אבן זהר בשמת, תקופת ההתחלה של המצאת התרבות העברית החדשה, עמ'6.

 

[3] שם, עמ' 10

 

[4] אלבוים דרור רחל, החינוך העברי כארכיטקטורה תרבותית וחברתית, עמ' 31.

 

[5] פיינגולד בן עמי, מאה שנות תרבות בארץ ישראל: התיאטרון העברי, עמ' 199.

 

[6] אהרונסון רן, הברון והמושבות, עמ' 280.

 

[7] אהרונסון רן, הברון והמושבות, עמ' 284.

 

[8] הברון אדמונד דה רטשילד ביקר בארץ ישראל שש פעמים. 1887, 1914, 1925

 

[9] סמסונוב אריה, זכרון יעקב, עמ' 181.

 

[10] סקלי יפה, אורח החיים במושבות העבריות הארץ ישראל, 1882 – 1914, עמ' 367.

 

[11] שם, עמ' 286.

 

[12] ברלוביץ' יפה, חגים חדשים, עמ'3 – 4.

 

[13] זיו אב, אומרים ישנב ארץ, עמ' 264 – 265.

 

[14] ההתיישבות בגליל התחתון חמישים שנות קורותיה, 1953

 

[15] לדוגמא: משפחת גולדמן שהייתה בין מייסדי המושבה ראש פינה שלחה 4 נציגים לכפר תבור – שני אחים ושתי אחיות

 

[16] שו''ב משה דוד, זיכרונות לבית דוד, עמ' צ''ו.

 

[17] שם, עמ' קב'

 

[18] שוורץ עמיהוד, בית הכנסת הראשון – ראש פינה בת מא, עמ' 102.

 

[19] כך מובא במקור – אין הפרדה בין חג דתי לחג לאומי וכנראה שהכותב התכוון לחגי ישראל שכבר קיבלו תוכן לאומי כמו חנוכה, ט''ו בשבט וכדומה.

 

[20] למרות שהיה זה בזמן חופשת הקיץ

 

[21] קלר חיים, חיי תרבות – ראש פינה המאה הראשונה, עמ' 177.

 

[22] שם, עמ' 193.

 

[23] דיברו בעיקר ביידיש – 'הדלוקע'

 

[24] בן יהודה יפה, ל''ג בעומר בראש פינה ומירון – ראש פינה בת מאה, עמ' 204.

 

[25] זלדנרייך יאיר, השתקפות עולמו של מורה גלילי ביומניו האישיים, עמ'9.

 

[26] אהרונסון רן, הברון והמושבות, עמ' 279.

 

[27] זיו אב, אומרים ישנה ארץ, עמ' 60.

מורן גל-און

טל' נייד - 0522483380

:כתובת

כפר תבור, ת''ד 348

מיקוד 1524100

 

:דוא''ל

morangalon45@gmail.com